נמליך נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון

פסק דין

ערעור על הכרעת דין וגזר דין מיום 08.10.13 (להלן – פסק הדין), שניתנו על ידי בית משפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים (כב' השופט כדורי), בת"פ 171/12.

המערער הורשע בעבירה של הפרת תוכן התראה על בנייה ללא היתר ואי ביצוע פסק דין, לפי סעיפים 34 ו-38(10) לחוק תכנון ערים כפרים ובניינים, חוק זמני (מס' 79) לשנת 1966. מדובר בחוק שנחקק בתקופת השלטון הירדני ביהודה ושומרון, והמשיך לעמוד בתוקפו, לאחר יוני 1967, מכוח המנשר שנחקק על ידי המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון. בית המשפט השית על הנאשם קנס בסך 70,000 ש"ח, ומאסר על תנאי לתקופה של שלושה חודשים, למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה של אי קיום צו שיפוטי.

רקע

המערער הוא הבעלים והמחזיק של מגרש שעליו בנוי בית מגורים הנמצא ברחוב הברוש 5 (מגרש 60) בהר אדר (להלן – הנכס). הנכס נמצא בתחום התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הר אדר שבאזור יהודה ושומרון (להלן – הוועדה) ורשות הרישוי שלה.

על-פי הנטען בכתב האישום, בתאריכים שונים בשנת 2005 ובשנת 2008 ביצע המערער, או מי מטעמו, עבודות בנייה בנכס שלא כדין ומבלי שניתן לו היתר בנייה מהוועדה. לפיכך, הוגשו לבית משפט קמא שני כתבי אישום: הראשון, ת"פ 492/07 שעניינו בשתי פעולות שבוצעו בנכס ללא רשיון: בניית גשר מעץ ממפלס הכביש לקומה א' בנכס, ופתיחת כניסה נוספת בגדר אבן. השני, ת"פ 328/08 שעניינו בשתי פעולות נוספות שבוצעו בנכס ללא רשיון: פריצת חללים בקומת המרתף בשטח של כ-55 מ"ר וקירוי מרפסת בשטח של כ-30 מ"ר. בכתבי האישום יוחס למערער גם שימוש בבינוי שנעשה ללא רשיון.

ביום 16.03.09 נערך דיון בת"פ 328/08. במסגרת הדיון, ונוכח הסכמת הצדדים, התיר בית משפט קמא (כב' השופט פולוק) את תיקונו של כתב האישום בת"פ 328/08 כך שלמערער תיוחס עבירה של שימוש בבינוי בלבד. עוד הורה בית המשפט על איחוד הדיון עם ת"פ 492/07. בתום הדיון הורשע המערער, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום (להלן – פסק הדין הראשון). בגזר הדין מאותו היום, אימץ בית המשפט את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, לפיו על המערער להרוס את הבניה הלא חוקית או להתאימה בתוך שישה חודשים, כשבידי המערער לבקש ארכה בתוך התקופה האמורה לתקופה נוספת סבירה. עוד נקבע כי ככל שתוגש בקשה ארכה, זו תיענה בחיוב על-ידי המשיבה (המאשימה שם).

על-פי הנטען בכתב האישום, שההרשעה בו היא מושא ערעור זה, המערער לא ביצע את האמור בפסק הדין הראשון משום שלא הרס את העבודות שביצע ללא היתר.

פסק דינו של בית משפט קמא

בהכרעת הדין עמד בית משפט קמא על כך כי המערער הודה בעובדת פסק הדין הראשון שניתן נגדו, אלא שלטענתו הוא פעל ככל שניתן כדי להתאים את הבנייה אך טרם קיבל תשובה מהוועדה. עוד צויין בהכרעת הדין כי המערער אינו חולק על כך כי הוא אינו מחזיק ברשיון לבנייה שפורטה בכתבי האישום, וכי משמעות הדברים היא "שהבנייה לא הותאמה כפי שהתאפשר לנאשם לבצע בפסק הדין הראשון כחלופה להריסת הבנייה" (שם, בעמ' 9 בשורות 27-28). כן נקבע כי טענתו של המערער, לפיה הוא הגיש (ביום 12.03.09) לוועדה המיוחדת לתכנון ולבניה תכנית שינויים, אינה יכולה לשמש הגנה מפני העבירה המיוחסת לו. זאת, בין היתר, משום שאין די בכך שהמערער פעל פעולה כלשהי לשם ביצוע ההתאמה, שכן היה עליו להתאימה בפועל. כן קבע בית משפט קמא כי ככל שהמערער סבר כי הוועדה לא פעלה כפי שהיה עליה לפעול, הרי שהיה עליו לפתוח בהליכים משפטיים ולא לשקוט על שמריו.

בגזר הדין דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה פנייתו לוועדה בבקשה להכשיר את הבניה צריכה להוות שיקול לקולא בגזר הדין. בית משפט קמא חזר על הקביעה כי אין להפוך את היוצרות – בניה תחילה והכשרה לאחר מכן, כמו גם על החומרה שבאי קיום צו שיפוטי. בית המשפט קמא ציין כי צו ההריסה שניתן נגד המערער ביום 16.03.09 עומד בעינו. עם זאת, וכדי שהמערער לא יעבור עבירה נוספת של אי קיום צו שיפוטי מיד עם צאתו מאולם בית המשפט, עיכב בית המשפט את ביצוע הצו לשלושה חודשים, בקובעו כי במסגרת זמן זה יוכל המערער להתארגן לביצוע ההריסה, ולחלופין להגיש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע הצו במסגרת תיק הבנייה. יתר על כן, וכאמור לעיל, בית משפט קמא השית על המערער לשלם קנס בסכום של 70,000 ש"ח.

טענות הצדדים בתמצית

כאמור, הערעור שבפנינו מופנה נגד הכרעת הדין וגזר הדין.

אשר להכרעת הדין, המערער טען כי בפסק הדין הראשון הועמדו בפניו שתי חלופות: הראשונה, הריסת הבנייה, והשנייה התאמת הבנייה. לטענתו של המערער, הוא עשה ככל שבידו כדי להתאים את הבנייה כהוראת פסק הדין הראשון, וזאת אף עובר למועד נתינתו. לדידו, האחריות לכך שביצוע פסק הדין לא הושלם רובצת לפתחה של הוועדה בלבד. המערער הציג לבית משפט קמא חמישה מסמכים המלמדים, לשיטתו, כי הוא עשה את כל הנדרש כדי להתאים את הבינוי. המערער ממשיך וטוען, כי הוא אינו יכול להתאים את הבנייה, שכן סמכות זו מוקנית למוסדות התכנון בלבד. המערער מלין גם על קביעת בית משפט קמא לפיה היה עליו לפעול בהליכים משפטיים ככל שהוא סבר כי הוועדה לא פעלה כפי שהיה עליה לפעול. זאת משום שאין כל חובה על תושב לפעול בהליכים משפטיים בשום נושא.

אשר לגזר הדין, טוען המערער כי בהעדר הוראה מפורשת המורה לוועדה לפעול כדין, אין כל משמעות להחלטת בית המשפט קמא ליתן ארכה נוספת לקבלת ההיתרים. המערער ממשיך וטוען כי הקנס שהושת עליו אינו מידתי. זאת משום שפסקי הדין אליהם הפנה בית משפט קמא עוסקים בחברות בניה שביצעו עבירות בניה חריגות באלפי מטרים רבועים, בעוד שבענייננו מדובר בבנייה ללא היתר של גשר עץ לשיפור הנגישות לבית. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 19.01.14, טען המערער כי הסיבה לאי תשלום הקנס שהושת עליו על-ידי בית משפט קמא הוא העדר יכולת כלכלית. לטענתו, הוא מתקיים מקצבת ביטוח לאומי בלבד בסך של 1600 ש"ח בחודש, ואין לו כל הכנסה אחרת. עוד נטען, כי נוכח היקף הבינוי, יש להסתפק בקנס סימלי, אם בכלל.

המשיבה טוענת מנגד כי אין כל עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, בהיותו מבוסס בתשתית ראייתית ומשפטית. לטענת המשיבה, המערער אמנם פנה לוועדה בטרם הורשע במסגרת פסק הדין הראשון בבקשה להסדיר את דרך העץ, וזאת במסגרת "בקשה לעבודה מצומצמת". אלא שתגובה לבקשה זו נמסרה לו עוד ביום 04.05.08, במסגרתה ציין מהנדס המועצה המקומית הר אדר כי בנכס חלו שינויים מלבד דרך העץ, אשר לא ניתן להם היתר בניה. עוד הוסבר למערער כי לא ניתן להגיש את השינויים במסגרת "בקשה לעבודה מצומצמת" אלא במסגרת בקשה להיתר עבור כל השינויים שחלו בבניין ובפיתוח, ושנבנו בניגוד להיתר הבניה המקורי. חרף תשובה זו, בחר המערער לעשות דין לעצמו, ולא לפעול כפי שהוסבר לו. בהקשר זה טוען ב"כ המשיבה, כי אף אם המערער היה סבור כי בקשתו סורבה שלא כדין, הרי שהיה בידו לערער על כך. עוד נטען, כי ככל שהמערער סבר שטיפול הוועדה בבקשתו לא היה נאות, היה בידו לבקש ארכה.

אשר לגזר הדין, נטען כי מדובר בקנס מידתי, ואף מקל, וזאת בשים לב לקנס המירבי שנקבע בצו בדבר תכנון ערים כפרים ובנינים (תיקון מס' 19) (יהודה ושומרון) (מס' 1585), התשס"ז-2007, וכן בצו בדבר העלאת קנסות שנקבעו בתחיקת בטחון (תיקון מס' 6) (מס' 1597), התשס"ז-2007 (יוער כי מדובר בצווי המפקד הצבאי שיש להם תוקף של חקיקה ראשית על פי הדין החל באזור יהודה ושומרון). לטענת ב"כ המשיבה, אופן הפנמת הנורמות על-ידי המערער מדגימה כי זהו אינו המקרה המתאים להפחית את הקנס.

דיון והכרעה

שקלתי את טענות הצדדים, על רקע מכלול הנסיבות, ובאתי למסקנה כי דין הערעור על הכרעת הדין – להידחות.

עיקר טענותיו של המערער עסקו בשאלת האחריות לאי ביצועו של פסק הדין הראשון, כאשר המערער טוען כי זו רובצת לפתחה של המשיבה. דומה כי טיעון זה של המערער טומן בחובו גם את ההכרעה בערעורו. זאת משום שהמערער מודה, הלכה למעשה, באי ביצועו של פסק הדין הראשון, שכזכור העמיד בפניו שתי אפשרויות: הריסת הבנייה או התאמתה. יש לזכור את מה שדומה כי נשתכח מהמערער – הוא זה שבנה שלא כחוק, ולפיכך, במישור זה, אין לו להלין אלא על עצמו. לצד דברים אלה, הרי שיש ממש בטענתו של המערער לפיה ביצוע התאמה (שהינה הלכה למעשה הוצאת היתר) אינו אפשרי ללא אישור מוסדות הרישוי והתכנון הרלוונטיים. אלא שבדיוק לשם כך ניתנה למערער האפשרות להגיש בקשה להאריך את המועד שנקבע בפסק הדין הראשון להסדרת הבנייה, ואף נקבע כי ככל שתוגש בקשה כזו – היא תענה בחיוב. המערער העדיף, מטעמיו שלו, לא לנצל את ההזדמנות שניתנה לו ובחר ב"שב ואל תעשה". הצדדים גם הרחיבו על אודות אופן הסדרת הבנייה– האם במסגרת הגשת "בקשה לעבודה מצומצמת" או שמא במסגרת תכנית שתכלול את כל השינויים במבנה. מדובר בפולמוס שאינו רלוונטי לענייננו, שכן אף אם סבר המערער כי בקשתו נדחתה שלא כדין, היה בידו למצות הליכים אל מול הרשות הרלוונטית. אלא שהעותר בחר שלא לעשות כן, וכאמור, אף לא לבקש להאריך את המועד לביצועו של פסק הדין הראשון.